כאשר פרצה מלחמת העולם
השנייה הייתה עדינה בעיצומה של שנת לימודיה האחרונה בפקולטה
לרפואה באוניברסיטת
ורשה, ובסיומם עבדה כמתמחה באחד מבתי החולים בעיר.
לאחר שבית החולים נסגר על
ידי הגרמנים, החלה לעבוד בבתי החולים שהוקמו בגטו, בעיקר בטיפול בילדים. הצטרפה
למחתרת הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) ופעלה כקשרית בצד הארי ועזרה ליהודים
שברחו מהגטו והסתתרו בצד הארי.
לימים כתבה ספר זיכרונות מבית החולים לילדים בגטו
ורשה - זהו סיפור על רפואה בתנאים של רעב, מגפות, ללא תרופות, בלי תנאים, ובכל זאת
תוך מאבק על ניהול מסודר של בית חולים, רישום גיליונות מחלה, עזרה לסובלים. בית
החולים היה ליד האומשלאגפלאץ, הרחבה שבה ריכזו הנאצים את היהודים המיועדים לגירוש
אל מחנות ההשמדה. חלק נורא בסיפורה של בלאדי-שווייגר הוא החיים עם הזיכרון של
מעשיה שלה: כשהגרמנים החלו לחסל את בית החולים (כלומר לירות בחולים ולזרוק אותם מן
החלונות), היא ואחת האחיות הישקו במורפיום את הילדים המעטים שעוד נותרו בחיים, כדי
לחסוך מהם את הסבל שבמוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה