מרילה רוז'יצקה (?-1944)

ברונקה קליבנסקי מספרת פעילותה עם הפרטיזנים וקבוצת נערות:

"נשארתי בביאליסטוק עד לשחרור. מאז חוסל הגטו התקיימנו בברית אחרונים, כקבוצה זעירה של יהודים בצד ה"ארי". הקשר והעבודה נמשכו. לא הגטו היה עתה היעד, כי אם היער. ... היינו למקשרות של הבריגדה הפרטיזנית.

בצהרי יום חיסול הגטו ופרוץ המרד, 16 באוגוסט 1943 ,הגיעה אלי חייקה גרוסמן מהגטו. היה זה בבחינת נס. יצאנו יחד בכיוון הגטו הגוסס. בדרך, בכיכר קושצ'ושקו, הבחינה חייקה בבחורה שהכירה מהגטו. היתה זאת מרילה רוז'יצקה,  המקשרת שבהנהגה הקומוניסטית. פגישה מקרית זו הפכה להיות גורלית בשבילנו. באמצעות מרילה התקשרנו עם הפרטיזנים והעברנו ליער את השרידים הניצולים מהגטו.

במשך זמן מה היינו גם המשענת הכלכלית לקבוצה זו,  שגדלה והיתה כמעט בלתי מזוינת וחסרת חסות עד שהגיעו הפרטיזנים הסובייטים והצנחנים לסביבות שלנו.  היתה זאת תקופה קשה מאד. כל אחד מאיתנו, הנשארים, התחבט בייסורים וזכרונות משתקים. גם הפרטיזנים החדשים, אלה שעלה בידם להינצל ולהימלט ליער, לא היו שלמים עם צעדם. היו כאלה שראו בצעד זה מעין בריחה ובגידה בחברים ובמשפחות שנפלו בגטו או הובלו למוות.  ואנו, הבחורות המעטות, חייבות היינו להיות החזקות, המרפאות את הפצעים הפיזיים והנפשיים.

היינו בתחילה, מיד לאחר המרד, קבוצה של שש בנות – נציגות של כל התנועולת שפעלו בגטו: אניה רוד וליזה צ'אפניק מהקומוניסטים,  חייקה גרוסמן, חסיה ביליצקה ורבקה מאדייסקה מהשומר הצעיר, ואני מהחלוץ הצעיר – דרור. ב-3 בדצמבר 1943 , ביום בו נהרגה רבקלה, נשארנו חמש.

בקיץ 1944 הרגשנו בעליל את המפלה המתקרבת של הגרמנים. העיר התרוקנה מפקידים ומבכירי הגרמנים. ברחובות נראו גרמנים במדים שאיבדו את יחידותיהם, משוטטים בקבוצות ובבודדים. באותו זמן הועברו רוב אנשי המחתרת מן העיר אל היער, וגם חייקה וחסיה היו ביניהם.  ואילו אני, אניה רוד וליזה צ'אפניק נשארנו בתוך העיר. חשבנו כי באי-סדר שהשתרר בעיר, ערב התבוסה הנאצית הסופית, עלינו לגלות יוזמה. עלה בדעתנו רעיון שכיום הוא נראה בעיני מטורף ואיני יודעת כיצד עבר המבצע הזה מבלי ששילמנו בעדו בראשיתו. היינו עוצרות חיילים גרמנים בודדים, אומרים להם שהם "קאפוט" ומציעים להם שימסרו לנו את נשקם תמורת בגדים אזרחיים. בדרך זאת השגנו רובה אחד בלבד. אולם לא הסתפקנו בכך. עלה בידינו להשיג בתחבולות שונות נשק נוסף.

כאשר הגיע יום השחרור היה ברשותנו, ברשות שלוש בנות יהודיות במחתרת ביאליסטוק, מחסן נשק שלם. המחסן היקר שלנו היה בעיני אנשי הצבא האדום ששחררו את העיר כמחסן גרוטאות מוזר. "

ברונקה קליבנסקי, על מרדכי טננבוים, ילקוט מורשת ט' (1968(

אליזבטה (ליזה) צ'אפניק (גרודנו, פולין 1922 – ישראל, 2007)

כשהגרמנים כבשו את גרודנו נכלאה ליזה בגטו המקומי, והיתה בין ראשוני מארגני המחתרת האנטי-נאצית בגטו. בסוף 1942 נשלחה על ידי ראשי המחתרת לגטו ביאליסטוק, ושם פעלה במחתרת האנטי-פשיסטית. אחרי זמן קצר צורפה להנהלת הארגון ואחר כך עמדה בראשו.

לליזה היתה תעודה ארית מזוייפת על שם מאריה מורוזובסקה, דבר שאיפשר לה לנוע באופן חופשי באיזור. היא היתה בקשר עם החטיבה הפרטיזנית "קסטיוס קאלינובסקי" ואשת קשר של המפקד. היא הצליחה להשיג תוכניות הגנה של הגרמנית ואת מפות שדות המוקשים שפיזרו הגרמנים במקום, וכך יכולו הכוחות הסובייטים לנטרל אותם.

עלתה לישראל מברית המועצות ב-1991.

גרוסמן חייקה (1996-1919)

חייקה גרוסמן אורקין (ביאליסטוק, פולין 1919 – ישראל, 1996): היתה מנהיגה ציונית, מראשי תנועת "השומר הצעיר" בתקופת מלחמת העולם השניה, פרטיזנית וחברת מחתרת בגטאות ליטא ופולין.

בזכות המראה החיצוני שלה, גרוסמן הייתה אמונה על הקשר בין המרכזים השונים של התנועה ובעיקר על הפצת דבר ההשמדה השיטתית הצפויה ליהודים. בעזרת חברה מהמחתרת הפולנית השיגה תעודת לידה מזוייפת, שאיפשרה לה לפעול מחוץ לגטו בזהות בדויה, בשם הלינה וורונוביץ, וכך נעה ברכבות בין הגבולות, מן הגטו לצד הארי וחזרה, כשהבסיס שלה היה בביאליסטוק, שם שימשה כחברת מטה שהתכונן למרד הגרעין הראשני ולבניית מחתרת מאורגנת במקום, וכן פעלה לחיזוק הקשרים ובסיסי הפעולה בצד הארי כמו גם במוקדים פרטיזנים ביערת סמוכים.

לאחר האקציה השניה הצליחה גרוסמן להגיע לצד הארי, שם ארגנה דירות מסתור ויצרה קשר עם הקבוצה הפרטיזנית שנשלחה ליערות טרם המרד בטרבלינקה.  עד אוגוסט 1944 פעלה באזור ביאליסטוק כחלק ממטה הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית ע"ש קלינובסקי, בפעולות שכבר התמחתה בהן: השגת נשק, גיוס פרטיזנים והובלתם ליערות, התווית רשת תקשורת, גיוס כספים ורכש. במקביל הקימה יחד עם מרילה רוזייצקה, ליזה צ'אפניק, חסיה בורנשטיין-בילצקי, אנה רוד וברוניה קליבנסקי  – חמש חברות פרטזניות יהודיות שהתחזו לפולניות – את התא של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בביאליסטוק.

הן ביצעו פעולות סיוע והצלה, פעלו להשגת נשק לפרטיזנים וקישרו בין פרטיזנים יהודים לסובייטים שבאו ברגל או הוצנחו. הקשר בין הוועד לפרטיזנים נותק וחודש עם הגעת הפרטיזנים הסובייטים, והמידע שאספו הנשים שימש את הצבא האדום במבצעיו.

לקראת סוף המלחמה הוציאו הנשים לפועל מבצעים לשחרור שבויים ממחנות עבודה והברחתם ליערות, כאשר בסוף המבצע הן חוברות לפרטיזנים ביערות.

נתן אנדרה שוראקי (2007-1917)

נתן אנדרה שוראקי (עין תמושנת, אלג'יריה, 1917- ישראל, 2007): היה סופר ומשורר, מתרגם, משפטן והיסטוריון. למד משפטים בסורבון בפריז, והתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1939, אך סולק ממנה שנה לאחר מכן בעקבות חוקי הגזע האנטישמים של משטר וישי.

בתקופת המלחמה הצטרף למחתרת הצרפתית, והציל עשרות ילדים יהודים במסגרת ארגון ההצלה OSE, שהבריח ילדים לדרום צרפת.

בשנת 1958 עלה לישראל.

רחל אייגה אויברל (1976-1903)

רחל אייגה אויברך (לנוביץ, פודוליה, פולין 1903 – ישראל, 1976): הייתה עיתונאית, סופרת, מסאית, היסטוריונית יידית ועסקנית ציבור.

אחרי כיבוש ורשה על ידי הגרמנים אירגנה רחל אוירבך במשך שלוש שנים חדר אוכל עממי בבניין המעון של איגוד הסוחרים הזעירים, ברחוב לשנו 40. זה היה חלק ממפעלי סעד שמומנו בהתחלה על ידי הג'וינט, ואחר כך על ידי התושבים היהודים עצמם. בהמשך הייתה אוירבך מעורבת מאוד בארגון "עונג שבת" עצמו שקבע למטרה לתעד את כל תחומי החיים בגטו.

ב-9 במרץ 1943 הצליחה רחל אוירבך לברוח לצד ה"ארי" של העיר ולשהות אצל ידידים פולנים. בעזרת תעודות מזויפות, המראה ה"לא יהודי" שלה, ושליטתה הטובה בשפה הגרמנית, יכלה לצאת לרחוב ולשמש שליחה של תנועות ההתנגדות היהודיות. חברי המחתרת עימם הייתה בקשר באותה תקופה היו אדולף אבהרם ברמן ורעייתו.

בשנת 1944 כשבשטח פולין ששוחרר על ידי הצבא הסובייטי קמה ועדה היסטורית יהודית שהמשיכה בפעילותו של רינגלבלום ועמיתיו, גם רחל אוירבך השתלבה בה.

רייזל (רוז'קה) קוֹרצ'ק-מַרלָא (ביילסק, פולין 1921 – ישראל 1988) Różka Korczak-Marla

נולדה כבת הבכורה בעיירה ביילסק (Bielska), הסמוכה לעיר פלוצק, וגדלה במשפחה מסורתית. בילדותה למדה ב"חדר" ובבית ספר פולני.

לאחר פרוץ המלחמה עברה לווילנה והצטרפה ל"שומר הצעיר", וה-1941 הועברה לגטו שם, יחד עם חבריה, ייסדו את ארגון הפרטיזנים (פפא"ו; FPO), שקם על מנת ללחום בנאצים. במקביל אימצה וטיפלה בשתי יתומות ועבדה במכון יהודי, שהוקם עוד לפני המלחמה ופעל בגטו לצורך תיעוד קורות יהדות ליטא.

לאחר שאפסו הסיכויים להנהיג מרד כללי בתוך הגטו החליטו חלק מחברי הפפא"ו להמלט מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות רודניקי (Rudninkai), בספטמבר נמנתה על אחרוני הלוחמים שברחו מן הגטו דרך תעלות הביוב בלקחה עמה את ארכיון מסמכי פפא"ו.

היא הצטרפה ליחידת לוחמים יהודית בראשותו של קובנר. תפקידה ביחידה היה לרכוש ולהשיג מזון ולדאוג לחלוקתו, לטפל בכביסה ובעניינים אחרים ובמקביל ללחום על זכותה וזכותן של נשים אחרות לקחת חלק פעיל בלחימה נגד הנאצים.

המחתרת הבלגית

 המחתרת היהודית בבלגיה עסקה בזיוף מסמכים ובעזרה ליהודים ולפרטיזנים, וזאת באמצעות שני ארגונים שפעלו ברחוב היהודי: "סולידאריטה" השמאלית הפרוגרסיבית ו-"עזרה הדדית" של פועלי ציון שמאל (מפלגה יהודית סוציאליסטית ציונית, שאהדה את ברית המועצות), ועסקו גם בתעמולה אנטי נאצית. בסוף 1941 ארגונים אלה הצטרפו ל"וועד להגנת היהודים" שהיה מסונף לחזית השחרור הבלגית. גם המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הצטרף למחתרת. עד מהרה נוצרו ועדים מקומיים של המחתרת, בהם נטלו חלק כל הקבוצות הפוליטיות של הציבור היהודי.

הוועדים עסקו בזיוף תעודות, בתעמולה בכרזות רחוב ומעל לדפי העיתונים. הוועדים אף עסקו בסעד ובעזרה לפרטיזנים. הם סיפקו ליהודים דירות מסתור ותעודות מזון מזויפות.

   

אחד מתחומי הפעולה הראשיים של המחתרת היה הצלת ילדים. למעלה מ-3,000 ילדים יהודים נמסרו על ידי הוריהם והוסתרו בבתי ילדים בלגיים, אצל משפחות בלגיות ובמנזרים.

המאבק עם משתפי הפעולה עם הנאציים והחמרת צעדי הנאצים נגד היהודים הבשילו את רעיון המאבק המזוין. 

בשנת 1941 קמה קבוצת הפרטיזנים היהודיים הראשונה. היא החלה פעולותיה בחבלה בבתי חרושת יהודיים שעבדו למען הגרמנים. כעבור שנה מנתה המחתרת 9 חברים שחולקו ל-3 כיתות בפיקודו של שרל רוכמן. בזמן זה הצטרפה המחתרת לצבא המחתרת הבלגי, אך שמרה על אופייה היהודי. במחצית השנייה של שנת 1943 מנתה המחתרת 60-70 חברים. בנוסף אליהם היו יהודים שהצטרפו ישירות לצבא המחתרת הבלגי..

יוסף באו (קרקוב, 1920- ישראל, 2002)

יוסף נחן בכישרון אמנותי ועם סיום לימודיו בגימנסיה העברית החל ללמוד אמנות פלסטית באוניברסיטת קרקוב, לימודים שנקטעו בשל המלחמה. בשנה שבה זכה להיות סטודנט מן המניין, למד יוסף קורס בקליגרפיה, קורס שלימד אותו את מלאכת כתיבת האותיות הגותיות.

יוסף גורש לגטו קרקוב ועם חיסול הגטו הועבר למחנה הריכוז פלשוב, שם עבד כשרטט, ותוך כדי זייף בחשאי תעודות ומסמכים עבור היהודים האסירים. נכלל ברשימת שינדלר וכך ניצל.

דוד גור (הונגריה, 1926-)

דוד גור נולד בכפר אוקאני שבהונגריה ב-1926 למשפחה מתבוללת. בספטמבר 1943 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". עם הירידה למחתרת במרס 1944, הצטרף לצוות מפעיליו של בית המלאכה לניירות מזויפים.

בראשית 1944 החליטה תנועת "השומר הצעיר" לצייד את חבריה בתעודות מזויפות בהן נרשם כי הם בני הגזע הארי. במקביל הוקם בבודפשט מטה "ההגנה", שאחת ממטרותיו הייתה זיוף תעודות. המטה התפרק עד מהרה, אך הספיק להקים בית מלאכה לזיוף תעודות בשיתוף עם תנועות "השומר הצעיר" ו"מכבי צעיר". בתחילה נדד בית המלאכה בין דירות פרטיות, ובהמשך מוקם בפנימייה לנערים עובדים ברחוב זלדמאלי בבירה ההונגרית.

 בית המלאכה נדד ממקום למקום, ופעלו בו גם דן צימרמן, שרגא וייל, אפרא טייכמן אגמון, דוד פדריט, מישו וקסלר, אנדרה פייגנבאום, מיקי לאנגר, פרי אייזנברג ואחרים, על מנת לזייף גם את התעודות הנדרשות גם לתנועת ההתנגדות היהודית וההונגרית.

הצוות נתפס בערב חג המולד 1944. 

יוסף טבעון (וסרצייר) (לודז' 1923 – ישראל 1968)

 יוסף, יוסק בפי מכריו, היה אדם בעל יזמה עם חוש ארגון  ואחריות חברתית וציבורית, שהתברך בתכונת של מנהיג.. בגטו לודז' המשיך, יחד עם חבריו, את הפעילות בתנועת הנוער, למרות התנאים הקשים ראה את המשימה הזאת כחשובה ביותר על מנת לעודד את הנוער. ומתן עזרה ממשית כולל מזון ותרופות לאלו הנזקקים ביותר.   

יוסק  עבד בבית החולים בגטו  לודז' הוא היה איש ארגון מעולה, והגרמנים היו מרוצים מעבודתו. דבר שזמן לו אפשרות לעזור לאחרים במזון ותרופות. ואף להסתיר  אנשים  בחדריו המוסתרים של בית החולים, להבריח אנשים מחוץ לגטו, ולסייע במתן סעד ליתומים ובית חם לנצרכים.

מרים וטרמן-פינקהוף (הולנד 1916-ישראל)

מרים ילידת 1916 ובן זוגה, מנחם פינקהוף, היו פעילים במחתרת ההולדית בהצלת ילדים. תפקידה של מרים היה לאסוף תינוקות שהוריהם יועדו לגירוש או גורשו לווסטרבורק, ולהביאם לתחנת הרכבת באמסטרדם.

מרים היתה מגיעה עם עגלת ילדים לתחנת הרכבת, ומחכה לאשת הקשר שהעבירה את הילדים למשפחות ומוסדות שהסתירו אותם.

מרים לא ידעה לאן נלקחים התינוקות ומי האישה שלוקחת אותם. שמה של האישה היה הטי פאוטה, היא נתפסה ונשלחה לרוונסברוק.

מרים נתפסה ונשלחה לברגן בלזן, אך שרדה ועלתה לארץ ישראל ב-1946.

פאני סולומיאן-לוץ (פינסק, 1919-ישראל, 1998 )

פאני נולדה בפינסק אך בגיל צעיר עברה לוורשה ובתקופת לימודיה היתה פעילה באגודת "אביביה" וב"מכבי". בוורשה עבדה כמורה להתעמלות ושימשה מדריכה להתעמלות רפואית בבתי חולים גדולים.

עם פרוץ המלחמה חזרה לוורשה מהשתלמות בשבדיה, ולאחר נפילת וורשה חזרה לפינסק, ושימשה קשרית של גרעיני הפרטיזנים הראשונים. עם חיסול הגטו הצליחה לעבור ליערות פולסיה, שם הצטרפה לפרטיזנים ועבדה בתחילה כ"אחות" בפלוגות קטנות ואחר כך כרופאה של בריגת הצנחנים בדרגת סרן.

לאחר המלחמה עלתה לישראל עם בעלה רפאל לוץ.

מרדכי אדלר (הונגריה, 1915 – ישראל, 2000)

מוצאו ממשפחה דתית, למד ב"חדר" ובישיבה, והיה חבר ב"המזרחי" ואחר כך ב-שומר הצעיר

ב-1942, עם תחילת הגירושים בסלובקיה, סייע לעשרות חברי תנועתו וליהודים אחרים לעבור את הגבול להונגריה.

באפריל 1942 נעצר על-ידי המשטרה בנסיונו להגיע לבודפשט, נחקר על פעילותו, עונה, אך לא גילה דבר המשטרה אסרה גם את אביו, ששימש בידיה כבן ערובה.

יחד עם אביו הובל למחנה המעצר ואחר כך הועבר לבודפשט, עבד בסבלות על גדת נהר הדנובה וקיים קשר עם המחתרת החלוצית. הצליח לברוח ובעזרת תעודות מזויפות, במסגרת ה"טיול", עבר את הגבול לרומניה, ובאוגוסט 1944 הגיע לארץ.

דב פרידמן בורקה (וילנה, פולין? – יערות רודניקי 1943)

דב נולד בוילנה והיה פעיל בתנועת "בית"ר" מוילנה. בימי הכיבוש הגרמני נכלא בגטו וילנה.

שירת מטעם המחתרת במשטרת הגטו היהודית, וניצל את תפקידו לזיוף תעודות ומסמכים עבור חברי המחתרת.

עמד בראש אחת הקבוצות שיצאה ליערות כדי להכין בסיס פרטיזנים.

נהרג בקרב ביערות רודניקי עם "פולנים לבנים", באוגוסט 1943 .

האחים מילבאואר

האחים מילבאואר (Milbauer) עסקו, בקיץ ובסתיו 1942, בזיוף ומכירה של תעודות זהות אריות, כדי לסייע ליהודים להימלט מגטו נדבורנה (Nadworna) ומהעיר.

 

קבוצות של יהודים ברחו להונגריה, והיו שברחו ליערות הסביבה, אבל רובם הוסגרו לידי הגרמנים או נרצחו בידי מקומיים ובידי קבוצות של אוקראינים תומכי הלאומן האוקראיני סטפן בנדרה. 
גטאות נדבורנה חוסלו ב-24 באוקטובר 1942. 

צביה לובטקין (ורשה 1914 - ישראל 1978)

צביה נולדה למשפחה דתית, והיא ואחותה היו חברות בתנועת הנוער החלוצית ”פרייהייט“ (דרור(. בזכות אישיותה המיוחדת נהייתה צביה לדמות מרכזית בתנועה ולחברה בהנהגה הראשית. לימים הייתה גם חברת מרכז ”החלוץ".

 בתחילת 1940 חזרה צביה לפולין הכבושה מליטא, כדי להשתתף בפעילות תנועתה במחתרת. בתקופת הכיבוש, הייתה צביה לדמות המרכזית בשיקום פעילות תנועתה בוורשה. הייתה אחראית על הקשרים הארגוניים והכספיים עם היודנראט ועם הג‘וינט ועסקה בחידוש חוות ההכשרה, בהקמת קיבוץ עירוני, בכינון מטבח לחברים ובפעילות חינוכית מסועפת – הקמת גימנסיה במחתרת ועוד.

באביב 1942 נמנתה צביה עם גרעין ”הגוש האנטי-פשיסטי“, ההתארגנות הראשונה של לוחמים בגטו ורשה וחברה בארגון היהודי הלוחם, לאחר הקמתו,  שבו מילאה צביה תפקיד חשוב בעיצוב דמותו ודרכו.

היא הייתה חברת ”הוועד היהודי הלאומי“, שהיה ההנהגה הפוליטית של הארגון, וחברה ב“ועדת התיאום“ עם הבונד. השתתפה בהתנגשות המזוינת הראשונה עם הגרמנים בגטו בינואר 1943, ובמרד גטו ורשה באפריל של אותה שנה.

צביה הייתה בין הלוחמים המעטים ששרדו את המרד ושיצאו לצד ה“ארי“ של ורשה דרך תעלות הביוב. צביה הייתה חברה בפלוגות שרידי האי“ל במרד ורשה הפולני, ולאחר דיכויו מצאה מחסה בדירת מסתור עד לשחרור העיר בינואר 1945 . לאחר המלחמה, הייתה צביה פעילה בקרב ”שארית הפליטה“ ובארגון ”הבריחה“. ב- 1946 עלתה לארץ. והיתה בין מקימי קיבוץ ”לוחמי הגטאות“, ו“בית לוחמי הגטאות“.

בת שבע (ז'ניה) אייכנבוים (פולין, ? – פולין 1944)

נולדה פולטוסק, פולין. כשהגרמנים כבשו את עירה, ברחה לעיר סלונים שהיתה בשטח השליטה הסוביטים, ולאחר כיבוש האיזור הזה על ידי הגרמנים, נכלאה בגטו המקומי.

עם חיסול הגטו, ביולי 1942, ברחה והגיעה לגדוד פרטיזינים, שם שימשה כחובשת, והצטרפה ליחידה הלוחמת היהודית מגדוד 51.

ז'ניה השתתפה בקרבות רבים נגד הגרמנים והצטיינה במיקוש רכבות. לז`ניה השתתפה בקרבות רבים נגד הגרמנים והצטיינה במעשי-מיקוש. לזכותה נזקפו מיקוש והשמדה של 13 רכבות האויב שהוליכו חיילים, נשק וחומרי מלחמה. כהוקרה על אומץ ליבה קיבלה ממפקדה נשק אישי אוטומטי, שרק לעיתים רחוקות ניתן נשק כזה בידי אישה פרטיזנית.

ז`ניה נפלה בקרב נגד הגרמנים בעת שהם נסוגו, יום אחד בלבד לפני שהאיזור שוחרר באופן מוחלט. נספתה בדרוהוצ'ין ב-23 במרץ 1944

לאחר מותה הוענקו לה העיטורים: "אות הכוכב האדום" ומדלית פרטיזן מלחמת המולדת דרגה א`. הוצעה גם לקבלת אות "הדגל האדום" ותואר "גיבור ברית המועצות".

מרדכי (מוטיק) גורביץ`

נולד ב-ברנוביץ' (אז פולין). כשהגרמנים כבשו את העיר הוא נכלא בגטו, ושם הצטרף לארגון היהודי הלוחם. בעת האקציה השניה ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים, והיה למפקד קבוצת חבלנים. לזכותו 

נזקפת הורדת 12 רכבות של הגרמנים. הצטיין באומץ לב בקרבות ומונה למפקד פלוגה.

בסוף 1943 יצא לתקוף את הגרמנים בכביש בריסק-מוסקבה ונלחם עם פלוגתו נגד כח גרמני גדול. 

נפצע ומת מפצעיו על יד דרוהיצ'ין.

מלה צימטבאום (בז'סקו פולין 1922 – אושוויץ 1944).

מלה, שנודעה גם בשמות מלכה ו"מלה הבלגית" גדלה בבלגיה, נעצרה באנטוורפן והגיעה בספטמבר 1942 לאושוויץ. מלה שלטה במספר שפות, ונבחרה לשמש כמתורגמנית ל-ס.ס. באושויץ, ולמרות שהיא הייתה בתפקיד שזיכה אותה בעמדת כוח יחסית, היא הקדישה את כולה לעזרה לאסירים אחרים. היא התערבה על מנת שאסירים יישלחו לעבודות קלות יותר אם היא חשדה שלא יעמדו בעבודות פרך. היא הגניבה לאסירים תמונות שנשלחו אליהם מקרוביהם, שכן היה אסור להחזיק בתמונות כלשהם במחנה. כמו כן היא השיגה מזון ותרופות לנזקקים, עודדה את האנשים ותמכה בהם. הן האסירים והן שומרי המחנה נתנו בה אמון.

יחד עם חברה הפולני אדק ברחה צימטבאום מאושוויץ בשנת 1944 ומייד הפכה לסמל החירות עבור אלפי כלואים במחנה. כעבור ימים מספר נתפסו השניים והוחזרו למחנה, שם התכוון המפקד לתלות אותם למחרת בבוקר. אך בטרם בוצע גזר הדין חתכה צימטבאום את ורידיה. התאבדותה האמיצה העצימה את ההערצה אליה כסמל הגבורה. 

פניה פנלון-גולדשטיין (Fenelon) (פריז 1922- 1983).

מוסיקאית בת לאב יהודי. במלחמת העולם השניה תמכה בהתנגדות לנאצים ונשלחה למחנה הריכוז אושוויץ. שם, במשך שנתיים היתה פניה חברה בתזמורת הנשים באושוויץ. במשך תקופה זו היא בנתה מערכת עזרה הדדית שפעלה בקרב חברות התזמורת, מערכת שסייעה – הן מבחינה נפשית והן מבחינה חומרית – גם לאסירות אחרות במחנה. פנלון, שסירבה להכחיש את מוצאו היהודי של אביה ובכך להיטיב את תנאיה, ניצלה, ובשנת 1977 פרסמה אוטוביוגרפיה "תזמורת נשים באושוויץ".

אפרים (אפרה) אגמון (טייכמן) (הונגריה 1922 – ישראל 2010)

אפרים נולד בעיר קישווארדה בהונגריה, וגדל במשפחה מסורתית שבה 8 אחים. מגיל 16 היה חברת בתנועת "בני עקיבא" ואחר כך ב"שומר הצעיר", במסגרתה פעל במחתרת

ב-1943 קיבל צו גיוס לפלוגת עבודה, אך התחמק מהשרות, והצטרף לעבודת המחתרת בבודפשט. אחרי 19.3.1944 עסק ב'אריאציה', ביקר בקהילות יהודיות כדי להגיש סיוע וכדי להזהירן מפני הצפוי להן. בחודשים יוני-אוגוסט היה מפעילי ה'טיול' – הברחת יהודים לרומניה ומשם לארץ-ישראל.

נשא את השם השאול אימרה בנקה (Benko Imre) ולבש מדים של קצין רכבת. היה מאנשי הקשר עם המחתרת הקומוניסטית של פאל דמן'  (Demeny Pal).

עסק בהפצת תעודות מזויפות במסגרת 'צלב האדום הבינלאומי' וסיפק מזון וציוד לבתי הילדים שהוקמו על ידי המחתרת ולגטו המרכזי ברובע השביעי. כמו כן עסק בהספקת מזון ל'בית הזכוכית' ברחוב ואדס (Vadasz) ולסניף ברחוב וקרלה (Wekerle) וליהודים הרעבים בגטו.

אחרי השחרור המשיך לטפל בילדים שחסו בבתי הילדים וסייע בעלייתם הבלתי לגלית של חברי תנועתו לארץ. ב-1946 השתתף כחבר במשלחת לקונגרס היהודי בבאזל. עלה לארץ בסוף 1946.

ממשלת הונגריה העניקה לו את אות הגבורה על פעולות ההצלה במחתרת.

https://www.youtube.com/watch?v=PtXk_qg_udA

יעקב אדורם (פרידמן) (הונגריה, 1925 – ישראל, 2002)

נולד בעיר קששה בהונגריה, והיה חבר בתנועת "בני עקיבא" אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, במרץ 1944, הגיע לבודפשט, סיגל לעצמו חזות ארית והצטרף לפעילות מחתרתית של תנועתו.

סייע לבורחים מפלוגות עבודת הכפייה, סייע בהשגת מזון ובגדים ליהודים נזקקים ועזרה כספית ליהודים שהתגוררו "בבתים מסומנים".

השתתף בפעולות הצלה נועזות, ביניהן הצלת נשיא "המזרחי" בהונגריה, אברהם שמואל בנימין פרנקל, מידי הגסטפו.

עלה ארצה בשנת 1946 ונכלא על ידי הבריטים במחנה הסגר בעתלית.

בארץ קיבל את "אות  הלוחם בנאצים ובעוזריהם".

אניה רוד (גרודנו, פולין - ביאליסטוק 1943)

אניה רוד ילידת גרודנו, הגיעה עם חברותיה לביאליסטוק בינואר 1943, עם חיסול הגטו בגרודנו.

התגוררה בצד ה"ארי" בביאליסטוק ושמשה קשרית עם המחרת בגטו, ועם יחידת הפרטיזנים ביער הסמוך, והבריחה להם מזון, תרופות ונשק.

נהרגה בקרבות המרד הראשונים בגטו באוגוסט 1943.

וילפריד ישראל (1943-1899)

בשנות השלושים היה וילפריד ישראל פעיל מרכזי בחברת העזרה של היהודים הגרמנים, שארגנה הגירת יהודים לארצות חוץ.  עם עליית הנאצים לשלטון קשר וילפריד קשרים חזקים עם חברי תנועת ה"ורקלויטה" (=אנשי העבודה) אשר יסודו בהמשך את קיבוץ הזורע. וילפריד היה דמות מפתח ב"קינדר טרנספורט" – משלוח של כעשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לאנגליה, בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השניה.

ב-1935, לאחר מות אביו, נאלץ וילפריד לקחת על עצמו את ניהול בית המסחר. הוא המשיך ביתר שאת לנצל את כספו והמשאבים שעמדו לרשותו, לצורך הצלת עובדיו היהודים, ורבים אחרים. ערב מלחמת העולם השנייה ולאחר לחצים רבים מצד הנאצים, הוכרח לבסוף למכור את בית המסחר.

כבר בימים הראשונים של המלחמה ניצל את יחוסו וקשריו כדי להציל יהודים מרדיפות הגרמנים, פעל לשחרור אסירים ממחנות ריכוז, חילוץ ילדים מאירופה הנאצית והעלאת ניצולים לארץ ישראל.

בקייץ 1939 היגר לבריטניה והמשיך ביתר מרץ את את פעילותו להצלת יהודים ואת מעורבותו בהחדרת תודעת הטרגדיה המתרחשת באירופה, תוך ניצול קשריו המסועפים בגרמניה. הוא היה הראשון שהשתמש במושג "השמדה", כ-7 חודשים לפני שעשה זאת הקונגרס היהודי. ישראל נספה בעת טיסה ב-1 ביוני 1943, כשמטוסו הופל על ידי מטוס קרב גרמני, כשחזר משליחות הצלה מטעם הסוכנות היהודית בפורטוגל וספרד.

גיטה אברמסון (ברזניצקי)

ילידת ליטא ועם פרוץ המלחמה עם רוסיה נכלאה בגטו קובנה, שם הצטרפה למחתרת שפעלה נגד הנאצים.

מילאה תפקיד של מקשרת בין ראש המחתרת הלוחמת בגטו, חיים ילין, ובין המחתרת הקומוניסטית בצד הארי. בעת חיסול הגטו בקובנה (ביולי 1944) הצליחה להתחמק מהגירוש לגרמניה ומצאה מקלט אצל אחת החברות של המחתרת העירונית בקובנה. עלתה ארצה

.

ד"ר אלינה מרגוליס-אדלמן

 ד"ר אלינה ("אלה") מרגוליס-אדלמן היתה בתה של ד"ר אנה מרגוליס, שהיתה רופאה בגטו. אלינה היתה קשרית בצד הארי של וורשה, לאחר דיכוי המרד הפולני, בקיץ , עמדה בראש פלוגת הצלה מטעם הצלב האדום" הפולני בוורשה, והצילה את אנשי הארגון היהודי הלוחם אשר לחמו במרד הפולני, והצילה את חייו של מארק אדלמןף ממפקדי המרד בגטו ורשה.

גייגר אלברט (בודפשט 1895 - 1962) Geyger Albert

משפטן שהתמחה בחוק הבינלאומי ובביטוח.

ב-1944 היה נציג הציונים בהנהלת הקהילה היהודית בפשט והיה חבר הנהלת "בית הזכוכית".

בין 1946-1945 נשיא ההסתדרות הציונית ועד 1948 חבר נשיאות של הג'וינט. כיהן כחבר הנהלת הקונגרס הציוני בהונגריה עד הגירתו ב-1950.

ליזה צ'פניק (גרודנו, פולין - ביאליסטוק 1943)

ליזה צ'פניק, ילידת גרודנו, הגיעה עם חברותיה לביאליסטוק בינואר 1943, עם חיסול הגטו בגרודנו.

התגוררה בצד ה"ארי" בביאליסטוק ושמשה קשרית עם המחרת בגטו, ועם יחידת הפרטיזנים ביער הסמוך, והבריחה להם מזון, תרופות ונשק.

נהרגה בקרבות המרד הראשונים בגטו באוגוסט 1943.

עדינה (אינקה) בלדי (שווייגר) (ורשה, פולין) Blady Szwajge

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתה עדינה בעיצומה של שנת לימודיה האחרונה בפקולטה 

לרפואה באוניברסיטת ורשה, ובסיומם עבדה כמתמחה באחד מבתי החולים בעיר.

לאחר שבית החולים נסגר על ידי הגרמנים, החלה לעבוד בבתי החולים שהוקמו בגטו, בעיקר בטיפול בילדים. הצטרפה למחתרת הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) ופעלה כקשרית בצד הארי ועזרה ליהודים שברחו מהגטו והסתתרו בצד הארי.

לימים כתבה ספר זיכרונות מבית החולים לילדים בגטו ורשה - זהו סיפור על רפואה בתנאים של רעב, מגפות, ללא תרופות, בלי תנאים, ובכל זאת תוך מאבק על ניהול מסודר של בית חולים, רישום גיליונות מחלה, עזרה לסובלים. בית החולים היה ליד האומשלאגפלאץ, הרחבה שבה ריכזו הנאצים את היהודים המיועדים לגירוש אל מחנות ההשמדה. חלק נורא בסיפורה של בלאדי-שווייגר הוא החיים עם הזיכרון של מעשיה שלה: כשהגרמנים החלו לחסל את בית החולים (כלומר לירות בחולים ולזרוק אותם מן החלונות), היא ואחת האחיות הישקו במורפיום את הילדים המעטים שעוד נותרו בחיים, כדי לחסוך מהם את הסבל שבמוות.

פייגל (ולאדקה ) פלטל-מינדז‘יצקי (ורשה 1921-ארה"ב 2012)

עם תחילת הכיבוש הגרמני היתה ולאדקה חברה בתנועת הנוער ”סקיף“ של הבונד. היא היתה בלונדינית, דוברת פולנית רהוטה שנראתה פולנייה לכל דבר. תעודת הזיהוי שניתנה לה הייתה על שמה של ולאדיסלאבה קובאלסקה, ומאז כונתה: ולאדקה. תפקידה היה ליצור קשר עם פולנים אוהדים, להכין דירות מסתור שאליהן יהיה ניתן להבריח אנשים מהגטו, בעיקר נשים וילדים, ולהשיג נשק לגטו.

באמצעות תעודות מזויפות והודות למראה המקומי, חייתה מיד מחוץ לגטו ויכלה להיכנס ולצאת ממנו. היא השיגה כלי נשק עבור הארגון בשוק השחור, הבריחה אותו לגטו ואיתרה מקומות מחבוא עבור יהודים. היא שימשה גם כקשרית עבור המחתרת והבריחה מסמכים בנעליה.

 וולאדקה התיידדה עם השוטרים הפולנים, וקנתה את אמונם בפיזור אינספור רמזים אינטימיים וצחקוקים. הם שוכנעו שהפולנייה קלת הדעת היא מבריחה רגילה – שקונה סחורות זולות בגטו, בעיקר תכשיטים וכלי כסף, ומוכרת אותם ברווח נאה בצד הארי.

מעבר לכל המשימות החשובות שקיבלה על עצמה, עסקה במשימה ייחודית: הסתרת תינוקות יהודיים בביתם של פולנים ועזרה ליהודים בהימלטות מוורשה, גם אחרי החיסול הגדול נותרו עוד ילדים בגטו. חלק קטן מאוד מהם הועברו על-ידי ולאדקה וארגון ”הבונד“ לבתים פולניים שנמצאו עבורם בקושי רב. 

נתן אוטו קומוי (כהן) (בודפשט 1982 – בודפשט 1945)

אוטו קומוי נולד בבודפשט, הונגריה ומבחינה אידאולוגית השתייך לפלג של הציונים הכלליים בתנועה הציונית ופעל בה. בשנת 1940 נבחר כיושב-ראש הפדרציה הציונית בהונגריה, בתפקיד זה שימש בין השנים 1940-1944. בשנת 1943 הוקמה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, וקומוי נבחר כיו"ר הוועדה, שחבריה היו נציגי המפלגות הציוניות.

עד לכיבושה של הונגריה בידי גרמניה במרץ 1944 עסק קומוי במסגרת פעילותו בוועדה בניסיונות להבריח פליטים יהודים להונגריה. הוועדה שיגרה שליחים מפלגים שונים של הפוליטיקה היהודית לתוך פולין, על מנת לנסות ולאתר יהודים ולהבריחם להונגריה דרך סלובקיה   פעילות זו שקיבלה את שם הצופן "טיול" הצליחה להעביר כאלף ומאה יהודים מפולין הכבושה אל הונגריה.

עם כיבוש הונגריה נפסקה פעילות זו, את מקומה תפסו עיסוק במשא ומתן על הצלת יהודים עם הנאצים בו עסק קסטנר ושכנוע הגורמים המתונים בהנהגה ההונגרית לבוא לעזרת היהודים בו עסק קומוי.

בספטמבר 1944 מינה פרידריך בורן, נציג הצלב האדום בהונגריה את קומוי לראש "אגף A” המוכר בשם "מחלקת הילדים של הצלב האדום", שהוקם על מנת להציל ילדים יהודים ומאוחר יותר אף דאג לצרכיהם של יהודי בודפשט. במסגרת זו, בין השאר, הקים קומוי 52 בתי-ילדים שהביאו להצלת של כארבעת אלפים עד חמשת אלפים ילדים. מטה הארגון הוקם ברחוב מרלג בבודפשט, אל המטה הגיעו יהודים רבים שמסרו את ילדיהם אל המטה. הילדים הועברו אל עשרים ושמונה בתי-ילדים שהוקמו במהירות ועמדו תחת חסות של הצלב האדום. בתוך הבתים פעלו חברי תנועות הנוער הציוניות שדאגו להדרכה ולחינוך. למזון דאגה "המפקדה החלוצית".

על אף חסינותם הבינלאומית של בתים אלו לא תמיד כיבדו אנשי צלב החץ אתהחסינות וידוע על מקרה אחד לפחות בו אלו השמידו בית-ילדים שלם. באופן כללי זכו הילדים ששוכנו בבתים מוגנים אלו בתנאים טובים שהורעו רק לקראת סוף המלחמה עם התגברות ההפצצות על בודפשט.

פעילות נוספת בה היה מעורב קומוי הייתה חלוקת תעודות החסות הספרדיות על ידי ג'ורג'יו פרלאסקה,  שהקנו לכשלושת אלפי מחזיקיהם מעמד של תושב-חוץ ובמידה לא מבוטלת הצילו אותם.

קומוי הסתייע בפעולותיו בתנועות הנוער הציוניות, בצלב האדום, בדיפלומטים של מדינות נייטרליות וביודנראט. רוב הפעילות נועדה לספק ליהודים מחסה והגנה מפני אנשי צלב החץ. במסגרת זו הקים קומוי, בין השאר, את בתי-ילדים שהוזכרו לעיל.

על אף שקומוי היה יכול לעזוב את הונגריה ברכבת של קסטנר, הוא בחר להישאר ולסייע ליהודי הונגריה. ב-1 בינואר 1945, זמן קצר לפני שחרור בודפשט, נחטף אוטו קומוי בידי אנשי  צלב החץ ונרצח בשל פעילויות ההצלה שלו.