צביה נולדה למשפחה דתית, והיא ואחותה היו חברות בתנועת הנוער החלוצית
”פרייהייט“ (דרור(. בזכות אישיותה המיוחדת נהייתה צביה לדמות
מרכזית בתנועה ולחברה בהנהגה הראשית. לימים הייתה גם חברת מרכז ”החלוץ".
בתחילת 1940 חזרה צביה לפולין הכבושה מליטא,
כדי להשתתף בפעילות תנועתה במחתרת. בתקופת הכיבוש, הייתה צביה לדמות המרכזית
בשיקום פעילות תנועתה בוורשה. הייתה אחראית על הקשרים הארגוניים והכספיים עם
היודנראט ועם הג‘וינט ועסקה בחידוש חוות ההכשרה, בהקמת קיבוץ עירוני, בכינון מטבח
לחברים ובפעילות חינוכית מסועפת – הקמת גימנסיה במחתרת ועוד.
באביב 1942 נמנתה צביה עם גרעין ”הגוש האנטי-פשיסטי“, ההתארגנות
הראשונה של לוחמים בגטו ורשה וחברה בארגון היהודי הלוחם, לאחר הקמתו, שבו מילאה צביה תפקיד חשוב בעיצוב דמותו ודרכו.
היא הייתה חברת ”הוועד היהודי הלאומי“, שהיה ההנהגה הפוליטית של
הארגון, וחברה
ב“ועדת התיאום“ עם הבונד. השתתפה בהתנגשות המזוינת הראשונה עם הגרמנים בגטו בינואר
1943, ובמרד גטו ורשה באפריל של אותה שנה.
צביה הייתה בין הלוחמים המעטים ששרדו את המרד ושיצאו לצד ה“ארי“ של
ורשה דרך תעלות הביוב. צביה הייתה חברה בפלוגות שרידי האי“ל במרד ורשה הפולני,
ולאחר דיכויו מצאה מחסה בדירת מסתור עד לשחרור העיר בינואר 1945 . לאחר המלחמה, הייתה צביה פעילה בקרב
”שארית הפליטה“ ובארגון ”הבריחה“. ב- 1946 עלתה לארץ. והיתה בין מקימי קיבוץ
”לוחמי הגטאות“, ו“בית לוחמי הגטאות“.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה