מיקלוש משה קראוס (בודפשט 1908 – ישראל 1986)Krausz Miklós Mose

משה קראוס היה מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט בשנים 1945-1935. מסוף 1944 ועד תום המלחמה הצליח קראוס, באמצעות קשריו עם השלטון ההונגרי והצירות השוויצרית, להציל אלפים מיהודי הונגריה מידי הגרמנים. שיטת ההצלה של קראוס התבססה על מתן חסות של מדינות נייטרליות לרבבות יהודים בבודפשט, כאשר הפעילים המרכזיים היו ראול וולנברג והקונסול השווייצרי קרל לוץ.

המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט בראשותו של קראוס חילק רבבות תעודות חסות ליהודים בגיבוי הקונסוליה השווייצרית, וכי כ-40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו בדרך זו ממוות. כל תקופת המלחמה עסק בהשגת אישורי עלייה ליהודי הונגריה לארץ-ישראל שהיתה תחת השלטון הבריטי . 

קראוס הגה את הרעיון של חלוקת כתבי חסות "שוץ-פאס" (Schutz- Pass) לכ-7,800 יהודים שהיו כלולים כביכול ברשימת המועמדים לעלייה מהונגריה לארץ ישראל, ושהסרטיפיקטים שלהם לא נוצלו מאז תחילת המלחמה. באמצעות קשריו עם הדיפלומט השווייצרי קרל לוץ, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, הצליחו השניים להנפיק תעודות חסות שווייצריות – לא רק ליהודים הכלולים ברשימת העלייה, אלא גם לכל בני משפחותיהם – והעמידו את מספר היהודים בעלי החסות השווייצרית בבודפשט על עשרות אלפים. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השווייצרית מאשרת בזה כי פלוני אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שווייצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף". תעודות חסות אלו כובדו בהונגריה, והעניקו לבעליהן ביטחון אישי יחסי.

גודלהּ של הנציגות השווייצרית לא איפשר לה להתמודד כראוי עם מבצע בסדר גודל כזה, ולכן נמצא בבודפשט בניין משרדים שנידב יצרן זכוכית בשם ארתור וייס לטובת העניין. המקום, שזכה לכינוי "בית הזכוכית" הפך במהרה לכתובת לרבבות מתושבי בודפשט, אשר הגיעו לשעריו בתקווה להיכלל ברשימת היוצאים. קרל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שווייצרית, ובאוקטובר 1944 הפך בית הזכוכית למקום מחסה מוגן, ואיש לא העז לצאת ממנו לרחובות.

לימים קיבל קראוס תעודת הוקרה מממשלת שווייץ על הצלת 30,000 איש מיהודי הונגריה.

רוז'ה רובוטה (צ'יאחנוב 1921 - אושוויץ 1945) (Roza Robota (1921, Ciechanów-January 1945)

רוז'ה היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", ועם חיסול הגטו ב-צ'יאחנוב (Ciechanow) נשלחה לאושוויץ, שם עבדה במחסן הבגדים. לעיתים תכופות הסתכנה בלבישת בגדים מתחת למדי האסיר שלה, כדי להמירם במצרכים למען חבריה. במחנה, בתנאי הרעב והמצוקה, אימצה רוז'ה את וליבציה, נערה בת 15, וטיפלה בה במסירות ודאגה. נוצר סביבה חוג גדול של ידידות ומעריצות, והיא הפכה למנהיגה בקבוצתה.

כאשר ההכנות הכלליות להתקוממות המחתרת הכללית באושוויץ היו בעיצומן, הוטל על הקבוצה היהודית להביא כמויות חומר נפץ מבית החרושת אוניון, לשם ייצור פצצות במחנה. רק קבוצה קטנה של בחורות, שעבדו במחלקת חומר הנפץ, הועסקה במקום בו סיימו את הכנתו של חומר הנפץ. בחורות אלה היו נתונות להשגחה גרמנית קפדנית ביותר.

נח זבלדוביץ, מראשוני חבריה של קבוצת המחתרת ובן עירה של רוז'ה, פנה אליה בבקשת סיוע. הודות לקשריה עם הנשים וכוח השפעתה, הצליחה רוז'ה לשכנע מספר נערות לשתף פעולה ולהתחיל באיסוף החומר. בתוך קופסאות גפרורים ובשקיקים קטנטנים שהוסתרו בכיסי בגדיהן של האסירות, הן הצליחו להעביר לרוז'ה, מדי פעם, במשך חודשים ארוכים, כמויות קטנות של חומר נפץ.

רוז'ה הסתירה את חומר הנפץ בתאה, ובאמצעות הדסה, אף היא עובדת באוניון במחלקה אחרת, הועבר החומר לישראל גוטמן ויהודה לאופר. שניהם החביאו את חומר הנפץ בתחתית כפולה, שהותקנה בידי נפח חבר במחתרת, בצלחת האוכל שלהם.

חלק מן החומר הועבר למחנה אושוויץ 1, וחלק אחר נשלח ביוזמתה של רוז'ה, בתוך עגלות שהיו מובילות מתים לקרמטוריום בבירקנאו. קופסאות שימורים ריקות שימשו להתקנת הפצצות הפרימיטיביות.

ביום שהגיעה הידיעה ששלחו אנשי המחתרת הכללית, כי עומדים להכין טרנספורט שני של אנשי הזונדרקומנדו (הראשון כלל 160 אסירים, שנרצחו מחוץ לשטח המחנה), פרץ המרד, שהקיף במשך דקות ספורות כמה מאות איש מבין עובדי הזונדרקומנדו. הקרמטוריום ותא הגזים מס' 4 נשרפו ופוצצו כליל. בקרב פנים אל פנים נהרגו ארבעה אנשי אס-אס ונפצעו רבים. האסירים פרצו את הגדר שהקיפה את הקרמטוריום, ומאות התפזרו בסביבה. איש מהם לא שרד את המצוד אחריהם, בו השתתפו מעל לאלפיים גרמנים. נקמתם האכזרית לא ידעה גבול.

לגרמנים היה ברור כי חומר הנפץ הוצא ממחסני אוניון ואסרו את שלוש נערות שהשתתפו בהעברת חומר הנפץ: אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה ספירשטיין וגם רוז'ה רובוטה

ב-6.1.1945 נקראו כל עובדות אוניון לחזור בשעה מוקדמת מן העבודה במחנה. בכל שנות כלאן, לא זכרו האסירות אפילו מקרה אחד שבו הפסיקו את עבודתן לפני הזמן. באותו אחר הצהריים הוצאה לפועל התלייה. ניתלו ארבע הצעירות שבזכותן התקיים המרד היהודי באושוויץ, המרד היחיד שהיה במחנה הריכוז הגדול ביותר.

בלעדיה לא היה מתקיים מרד הזונדרקומנדו היהודי בבירקנאו.

בת 24 היתה במותה.

Roza Robota (1921, Ciechanów – 6 January 1945) the leader of a group of women Holocaust resistors hanged in the Auschwitz  prisoner revolt on October 7, 1944. She was a member of Hashomer Hatzair underground movement, Roza was transported to Auschwitz in 1942. No one else from her family survived.

She was recruited by the Underground Resistance to smuggle gunpowder collected by women in the factory, and then transfer it to a man named Wróbel, who was also in the resistance. The gunpowder was used to make grenades to blow up the camp's crematorium during the revolt. Together with other women they were able to give the underground 1-3 teaspoons of gunpowder per day. The resistance group blew up Crematorium III on 6 October 1944. Robota and three others were arrested by the Gestapo and tortured but they refused to reveal the names of those who participated. They were hanged on 6 January 1945. Robota was 23 years old. The Revolt by the Sonderkommando  caused 70 SS fatalities and destroyed the roof of one crematorium.

חבורת בורשצ'וב Borszczów

קבוצת צעירים, רובם יוצאי בית"ר (ברית טרומפלדור) מאיזור בורשצ'וב (היום אוקראינה) תכננו פעולות התנגדות והברחת יהודים מהגטו הפתוח של בורשצ'וב ליערות הסמוכים.

החבורה, שמנתה כמה עשרות חברים, כונתה חבורת בורשצ'וב או כנופיית בורשצ'וב, ובין חבריה היו וולף אשנדורף, שהיה מפקדה הראשון,  יואל ויינטראוב, קלמן שווארץ, נוסיה צימט-צוקר ובעלה - יהושע צוקר - שהפך לימים למפקד הכוח, בייריש צוקר אחיו של יהושוע, יוסף שוורץ

אנשי החבורה הצליחו לרכוש כמות קטנה של נשק, וימצים ספורים קודם לחיסול הגטו הוציאו קבוצת חברים ליערות הסביבה ושם דאגו להם למסתור, מזון, וביגוד.

בנובמבר 1943, ביצעה החבורה, בפיקודו של יהושע צוקר, פעולה לשחרור אסירים הכלואים בכלא בורשצ'וב במהלכה שוחררו כ-50 אסירים בניהם כ-20 יהודים. כתוצאה מכך ריכז נגדם הצבא הגרמני כוח תקיפה גדול שהיה מלווה בשיריון ומרגמות בקרב אותו מכנים ניצולי היערות "הקרב האחרון". למרות אי השוויון הבולט בין הכוחות הנלחמים, הקרב ארך שעות רבות במהלכן נהרגו לוחמים גרמניים רבים.

גם הלוחמים היהודים נפגעו ומלאי התחמושת שלהם אזל במהירות. למפקדי היחידה היה ברור ש-15 הלוחמים שנותרו בחיים עלולים ליפול בשבי בידי הגרמנים ובמידה ומישהו יישבר בחקירה, הוא עשוי לסכן את חייהם של כ-2000 יהודים שהוסתרו ביער. חברי הכנופייה נלחמו עד כמעט הכדור האחרון ואז החליטו לשים קץ לחייהם ולבצע התאבדות קבוצתית, 
כשרבים מחבריה הרגו אחד את השני, בכדוריהם האחרונים

Borszczów (today Ukraine):

A group of young fighters (Beitar) planned acts of resistance against the Nazis and assisted Jews to escape from the Borshchiv ghetto into the nearby forests; providing them with food, clothing, and shelter. In November 1943, the group carried out a prison break of 50 prisoners of which 20 were Jews, under the leadership of Yehoshua Zucker. As a result, the German army sent an attack against them including tanks and shells; leading this to become known as the “Final Battle”. Despite the inequality between the sides, the battle lasted for several hours and caused the deaths of many German soldiers.

The Jewish fighters also suffered casualties and their ammunition dwindled. The officers of the remaining 15 fighters were aware that if they remained alive, they could possibly be taken prisoner by the Nazis and break under torture risking the lives of the now – approximately 2000 Jews in hiding in the forests. The members of the units fought on until almost the last bullet, deciding that their final act of resistance would be a group suicide, each one killing another, including the wife of one of the fighters, with their last bullets.  

(This can be seen on: “The story that began with a post” season 1, episode 1)

אפשר לראות את הסיפור בתוכנית: "הסיפור שמתחיל בפוסט", עונה 1, פרק 1)

בלה יערי-חזן (בנדין, 1922 – ישראל, 2008) Bella Yaari Hazan (born Będzin 1922, died Israel 2008)

בלה יערי הצליחה להגיע לווילנה עם פרוץ המלחמה, ושם נבחרה לשמש כקשרית של "החלוץ", וזאת בשל מראה פניה "הטוב". במהלך שנות הכיבוש הגרמני סיכנה את חייה בשליחויות מחתרתיות בין הגטאות ואף נשתלה במתורגמנית במפקדה של הגסטאפו.

לאחר שנתפסה כשעל גופה נשק וחומר הסברה, נשלחה לבירקנאו ושרדה.

את קורותיה פרסמה בספר "קראו לי ברוניסלבה".

Bella succeeded in getting to Vilna at the start of WWII and there was chosen to be a liaison for the Halutz, this was due to her 'good' facial features. During the German occupation she risked her life in Underground operations and even worked as a translator for the gestapo. After she was caught with weapons and secret papers, she was sent to Birkinau and survived. Her autobiography is entitled, "They call me Bronislava" after the Aryan name she went by under her falsified identity

חסיה בורנשטיין-ביליצקה (גרודנו, 1921 – ישראל, 2011) Hasia Bornstein-Bilitzka (born Grodno 1921, died Israel 2011)

חסיה היתה חברה בקבוצת "השומר הצעיר" שהגיעה מגרודנו לגטו ביאליסטוק והיתה חברה פעילה בוועד האנטיפשיסטי בגטו.

הבריחה נשק למחתרת בגטו ופעלה כמקשרת עם מפקדת הפרטיזנים באיזור, ועסקה בהבריחת מזון, תרופות ונשק. השתתפה במרד בגטו ביאליסטוק שנמשך חמישה ימים, עד שדוכא.

Hasia was a member of Hashomer Hatzsit, and

 got from Grodno Ghetto to Bialystok. She transported weapons to the Underground in the ghetto and acted as a liaison for the partisans in the area, bringing food, medicine and ammunition. She participated in the attempted overthrow of Bialystok Ghetto which lasted five 

days until it was repressed by the Nazis

מריאן כהן (17 בספטמבר 1922 – 8 ביולי 1944) Marianne Cohen (Born Sept. 17, 1922- died July 8, 1944)

מריאן כהן הייתה פעילה במחתרת היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה, כינויה המחתרתי היה קולן .(Colin) היא הייתה חברה ב"תנועת הצופים היהודים בצרפת", וב-1942 הצטרפה גם ל"תנועת הנוער הציוני המאוחדת", והתגייסה לארגון מחתרתי שפעל בחסות שתי התנועות. במסגרת פעולתה במחתרת, הצליחה להבריח כ-200 ילדים מצרפת דרך הגבול.

ב-31 במאי 1944 הובילה כהן קבוצה של 28 ילדים וילדות יהודים בני ארבע עד שש-עשרה בניסיון לעבור את הגבול לשווייץ ליד העיר אנמאס (Annemasse) בצרפת. הקבוצה נלכדה בידי הגרמנים, והובלה לכלא פאקס באנמאס. ראש העיר של אנמאס, חסיד אומות העולם ז'אן דפו ,(Jean Deffaugt) הצליח לשכנע את מפקד הגסטפו בעיר להעביר לידיו 17 ילדים מהקבוצה, אותם הוא העביר למקום מבטחים.

לאחר מכן יצרו חברי המחתרת קשר עם ז'אן דפו, והוא העביר לכהן את תוכניתם להציל את חייה. על פי התוכנית, היה עליה להיכנס לתוך מכונית שתחכה בפינת אחד הרחובות שבהם צעדה מדי יום יחד עם אחד-עשר הילדים הנותרים שהובלו כל בוקר לעבודות כפייה. כהן סירבה, ולא הסכימה להציל את חייה, פן יבולע לילדים אחר כך. בתוך כך, היא הובלה מדי יום לחקירה ולעינויים בידי הגסטפו, אך סירבה בעקשנות למסור להם מידע.

בליל 8 ביולי נחטפה כהן על ידי אנשי מיליציה שפעלה תחת חסותם של הנאצים, ונרצחה על ידיהם בבעיטות ובמהלומות גרזן. רק לאחר שחרור אנמאס, נתגלתה גופתה והובאה לקבורה. גופתה של כהן זוהתה על ידי מילה ראסין, ב-21 באוגוסט, בזכות הנעליים לרגליה, שאותן קנתה לה ראסין. הילדים ניצלו הודות למאמציו של דפו.

מקור התמונה: יד ושם

Marianne was a member of the Jewish Underground in France and her nickname was 'Colin'. She was a member of the French Jewish Scouts and in 1942 joined the Special Zionist Youth movement, which succeeded in helping 200 Jewish children escape over the border from Nazi occupied France. On May 31, 1944 she led a group of 28 children aged 4 -16 over the border into Switzerland. The group was caught and taken to a Swiss prison. 'Righteous gentile' Jean Deffaught convinced the Gestapo to give him 17 of the children. Deffaught transferred the children to the Underground. She eventually was kidnapped, brutally tortured, beaten and killed in jail, refusing to cooperate with the Nazi's. The children survived.   

תנועת המרי בגטו קרקוב

כך כותב ד“ר אריה באומינר בספרו ”תנועת המרי בגטו קרקוב“ על המשרד הטכני של הלוחמים:

”שמשון דרנגר נרתם מיד לארגון ”המשרד הטכני“, שסיפק תעודות ורשיונות שונים, שהיו חשובים לעין ערוך למימוש הפעולות. במשך הזמן סיפק משרד טכני זה תעודות חשובות גם לארגונים מחתרתיים אחרים באיזור.

המשרד הוקם ברחוב נאדבישלנסקה (Nadwislanska) מס‘ 1, במסווה של משרד קבלני בניין בשם ”גרניט“. לגרמנים לא היה מושג אלו עבודות קבלניות בוצעו ב“משרד הטכני“ הזה. במחסן הבניין הסתירו הלוחמים נשק בשקי מלט. המשרד הטכני סיפק תעודות מזוייפות גם ליהודים עשירים, והשיג בדרך זו סכומי כסף ניכרים לרכישת הנשק.

המפקדה ביצעה ”אקסים“ (אקספרופריאציה) - כלומר, החרמות בכוח אצל בעלי יכולת שסירבו לתרום ללוחמים. מרבית התעודות המזויפות נמסרו לפעילי הלוחמים ולקשריות, כדי שיוכלו לנוע בדרכים מחוץ לגיטו ולקיים את הקשר בין חברי התנועה במקומות שונים. בעזרת תעודות מזויפות אלו ניצלו הרבה צעירים מגירוש מיידי ומעבודות כפיה.