מרילה רוז'יצקה (?-1944)

ברונקה קליבנסקי מספרת פעילותה עם הפרטיזנים וקבוצת נערות:

"נשארתי בביאליסטוק עד לשחרור. מאז חוסל הגטו התקיימנו בברית אחרונים, כקבוצה זעירה של יהודים בצד ה"ארי". הקשר והעבודה נמשכו. לא הגטו היה עתה היעד, כי אם היער. ... היינו למקשרות של הבריגדה הפרטיזנית.

בצהרי יום חיסול הגטו ופרוץ המרד, 16 באוגוסט 1943 ,הגיעה אלי חייקה גרוסמן מהגטו. היה זה בבחינת נס. יצאנו יחד בכיוון הגטו הגוסס. בדרך, בכיכר קושצ'ושקו, הבחינה חייקה בבחורה שהכירה מהגטו. היתה זאת מרילה רוז'יצקה,  המקשרת שבהנהגה הקומוניסטית. פגישה מקרית זו הפכה להיות גורלית בשבילנו. באמצעות מרילה התקשרנו עם הפרטיזנים והעברנו ליער את השרידים הניצולים מהגטו.

במשך זמן מה היינו גם המשענת הכלכלית לקבוצה זו,  שגדלה והיתה כמעט בלתי מזוינת וחסרת חסות עד שהגיעו הפרטיזנים הסובייטים והצנחנים לסביבות שלנו.  היתה זאת תקופה קשה מאד. כל אחד מאיתנו, הנשארים, התחבט בייסורים וזכרונות משתקים. גם הפרטיזנים החדשים, אלה שעלה בידם להינצל ולהימלט ליער, לא היו שלמים עם צעדם. היו כאלה שראו בצעד זה מעין בריחה ובגידה בחברים ובמשפחות שנפלו בגטו או הובלו למוות.  ואנו, הבחורות המעטות, חייבות היינו להיות החזקות, המרפאות את הפצעים הפיזיים והנפשיים.

היינו בתחילה, מיד לאחר המרד, קבוצה של שש בנות – נציגות של כל התנועולת שפעלו בגטו: אניה רוד וליזה צ'אפניק מהקומוניסטים,  חייקה גרוסמן, חסיה ביליצקה ורבקה מאדייסקה מהשומר הצעיר, ואני מהחלוץ הצעיר – דרור. ב-3 בדצמבר 1943 , ביום בו נהרגה רבקלה, נשארנו חמש.

בקיץ 1944 הרגשנו בעליל את המפלה המתקרבת של הגרמנים. העיר התרוקנה מפקידים ומבכירי הגרמנים. ברחובות נראו גרמנים במדים שאיבדו את יחידותיהם, משוטטים בקבוצות ובבודדים. באותו זמן הועברו רוב אנשי המחתרת מן העיר אל היער, וגם חייקה וחסיה היו ביניהם.  ואילו אני, אניה רוד וליזה צ'אפניק נשארנו בתוך העיר. חשבנו כי באי-סדר שהשתרר בעיר, ערב התבוסה הנאצית הסופית, עלינו לגלות יוזמה. עלה בדעתנו רעיון שכיום הוא נראה בעיני מטורף ואיני יודעת כיצד עבר המבצע הזה מבלי ששילמנו בעדו בראשיתו. היינו עוצרות חיילים גרמנים בודדים, אומרים להם שהם "קאפוט" ומציעים להם שימסרו לנו את נשקם תמורת בגדים אזרחיים. בדרך זאת השגנו רובה אחד בלבד. אולם לא הסתפקנו בכך. עלה בידינו להשיג בתחבולות שונות נשק נוסף.

כאשר הגיע יום השחרור היה ברשותנו, ברשות שלוש בנות יהודיות במחתרת ביאליסטוק, מחסן נשק שלם. המחסן היקר שלנו היה בעיני אנשי הצבא האדום ששחררו את העיר כמחסן גרוטאות מוזר. "

ברונקה קליבנסקי, על מרדכי טננבוים, ילקוט מורשת ט' (1968(

אליזבטה (ליזה) צ'אפניק (גרודנו, פולין 1922 – ישראל, 2007)

כשהגרמנים כבשו את גרודנו נכלאה ליזה בגטו המקומי, והיתה בין ראשוני מארגני המחתרת האנטי-נאצית בגטו. בסוף 1942 נשלחה על ידי ראשי המחתרת לגטו ביאליסטוק, ושם פעלה במחתרת האנטי-פשיסטית. אחרי זמן קצר צורפה להנהלת הארגון ואחר כך עמדה בראשו.

לליזה היתה תעודה ארית מזוייפת על שם מאריה מורוזובסקה, דבר שאיפשר לה לנוע באופן חופשי באיזור. היא היתה בקשר עם החטיבה הפרטיזנית "קסטיוס קאלינובסקי" ואשת קשר של המפקד. היא הצליחה להשיג תוכניות הגנה של הגרמנית ואת מפות שדות המוקשים שפיזרו הגרמנים במקום, וכך יכולו הכוחות הסובייטים לנטרל אותם.

עלתה לישראל מברית המועצות ב-1991.

גרוסמן חייקה (1996-1919)

חייקה גרוסמן אורקין (ביאליסטוק, פולין 1919 – ישראל, 1996): היתה מנהיגה ציונית, מראשי תנועת "השומר הצעיר" בתקופת מלחמת העולם השניה, פרטיזנית וחברת מחתרת בגטאות ליטא ופולין.

בזכות המראה החיצוני שלה, גרוסמן הייתה אמונה על הקשר בין המרכזים השונים של התנועה ובעיקר על הפצת דבר ההשמדה השיטתית הצפויה ליהודים. בעזרת חברה מהמחתרת הפולנית השיגה תעודת לידה מזוייפת, שאיפשרה לה לפעול מחוץ לגטו בזהות בדויה, בשם הלינה וורונוביץ, וכך נעה ברכבות בין הגבולות, מן הגטו לצד הארי וחזרה, כשהבסיס שלה היה בביאליסטוק, שם שימשה כחברת מטה שהתכונן למרד הגרעין הראשני ולבניית מחתרת מאורגנת במקום, וכן פעלה לחיזוק הקשרים ובסיסי הפעולה בצד הארי כמו גם במוקדים פרטיזנים ביערת סמוכים.

לאחר האקציה השניה הצליחה גרוסמן להגיע לצד הארי, שם ארגנה דירות מסתור ויצרה קשר עם הקבוצה הפרטיזנית שנשלחה ליערות טרם המרד בטרבלינקה.  עד אוגוסט 1944 פעלה באזור ביאליסטוק כחלק ממטה הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית ע"ש קלינובסקי, בפעולות שכבר התמחתה בהן: השגת נשק, גיוס פרטיזנים והובלתם ליערות, התווית רשת תקשורת, גיוס כספים ורכש. במקביל הקימה יחד עם מרילה רוזייצקה, ליזה צ'אפניק, חסיה בורנשטיין-בילצקי, אנה רוד וברוניה קליבנסקי  – חמש חברות פרטזניות יהודיות שהתחזו לפולניות – את התא של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בביאליסטוק.

הן ביצעו פעולות סיוע והצלה, פעלו להשגת נשק לפרטיזנים וקישרו בין פרטיזנים יהודים לסובייטים שבאו ברגל או הוצנחו. הקשר בין הוועד לפרטיזנים נותק וחודש עם הגעת הפרטיזנים הסובייטים, והמידע שאספו הנשים שימש את הצבא האדום במבצעיו.

לקראת סוף המלחמה הוציאו הנשים לפועל מבצעים לשחרור שבויים ממחנות עבודה והברחתם ליערות, כאשר בסוף המבצע הן חוברות לפרטיזנים ביערות.

נתן אנדרה שוראקי (2007-1917)

נתן אנדרה שוראקי (עין תמושנת, אלג'יריה, 1917- ישראל, 2007): היה סופר ומשורר, מתרגם, משפטן והיסטוריון. למד משפטים בסורבון בפריז, והתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1939, אך סולק ממנה שנה לאחר מכן בעקבות חוקי הגזע האנטישמים של משטר וישי.

בתקופת המלחמה הצטרף למחתרת הצרפתית, והציל עשרות ילדים יהודים במסגרת ארגון ההצלה OSE, שהבריח ילדים לדרום צרפת.

בשנת 1958 עלה לישראל.

רחל אייגה אויברל (1976-1903)

רחל אייגה אויברך (לנוביץ, פודוליה, פולין 1903 – ישראל, 1976): הייתה עיתונאית, סופרת, מסאית, היסטוריונית יידית ועסקנית ציבור.

אחרי כיבוש ורשה על ידי הגרמנים אירגנה רחל אוירבך במשך שלוש שנים חדר אוכל עממי בבניין המעון של איגוד הסוחרים הזעירים, ברחוב לשנו 40. זה היה חלק ממפעלי סעד שמומנו בהתחלה על ידי הג'וינט, ואחר כך על ידי התושבים היהודים עצמם. בהמשך הייתה אוירבך מעורבת מאוד בארגון "עונג שבת" עצמו שקבע למטרה לתעד את כל תחומי החיים בגטו.

ב-9 במרץ 1943 הצליחה רחל אוירבך לברוח לצד ה"ארי" של העיר ולשהות אצל ידידים פולנים. בעזרת תעודות מזויפות, המראה ה"לא יהודי" שלה, ושליטתה הטובה בשפה הגרמנית, יכלה לצאת לרחוב ולשמש שליחה של תנועות ההתנגדות היהודיות. חברי המחתרת עימם הייתה בקשר באותה תקופה היו אדולף אבהרם ברמן ורעייתו.

בשנת 1944 כשבשטח פולין ששוחרר על ידי הצבא הסובייטי קמה ועדה היסטורית יהודית שהמשיכה בפעילותו של רינגלבלום ועמיתיו, גם רחל אוירבך השתלבה בה.

רייזל (רוז'קה) קוֹרצ'ק-מַרלָא (ביילסק, פולין 1921 – ישראל 1988) Różka Korczak-Marla

נולדה כבת הבכורה בעיירה ביילסק (Bielska), הסמוכה לעיר פלוצק, וגדלה במשפחה מסורתית. בילדותה למדה ב"חדר" ובבית ספר פולני.

לאחר פרוץ המלחמה עברה לווילנה והצטרפה ל"שומר הצעיר", וה-1941 הועברה לגטו שם, יחד עם חבריה, ייסדו את ארגון הפרטיזנים (פפא"ו; FPO), שקם על מנת ללחום בנאצים. במקביל אימצה וטיפלה בשתי יתומות ועבדה במכון יהודי, שהוקם עוד לפני המלחמה ופעל בגטו לצורך תיעוד קורות יהדות ליטא.

לאחר שאפסו הסיכויים להנהיג מרד כללי בתוך הגטו החליטו חלק מחברי הפפא"ו להמלט מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות רודניקי (Rudninkai), בספטמבר נמנתה על אחרוני הלוחמים שברחו מן הגטו דרך תעלות הביוב בלקחה עמה את ארכיון מסמכי פפא"ו.

היא הצטרפה ליחידת לוחמים יהודית בראשותו של קובנר. תפקידה ביחידה היה לרכוש ולהשיג מזון ולדאוג לחלוקתו, לטפל בכביסה ובעניינים אחרים ובמקביל ללחום על זכותה וזכותן של נשים אחרות לקחת חלק פעיל בלחימה נגד הנאצים.

המחתרת הבלגית

 המחתרת היהודית בבלגיה עסקה בזיוף מסמכים ובעזרה ליהודים ולפרטיזנים, וזאת באמצעות שני ארגונים שפעלו ברחוב היהודי: "סולידאריטה" השמאלית הפרוגרסיבית ו-"עזרה הדדית" של פועלי ציון שמאל (מפלגה יהודית סוציאליסטית ציונית, שאהדה את ברית המועצות), ועסקו גם בתעמולה אנטי נאצית. בסוף 1941 ארגונים אלה הצטרפו ל"וועד להגנת היהודים" שהיה מסונף לחזית השחרור הבלגית. גם המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הצטרף למחתרת. עד מהרה נוצרו ועדים מקומיים של המחתרת, בהם נטלו חלק כל הקבוצות הפוליטיות של הציבור היהודי.

הוועדים עסקו בזיוף תעודות, בתעמולה בכרזות רחוב ומעל לדפי העיתונים. הוועדים אף עסקו בסעד ובעזרה לפרטיזנים. הם סיפקו ליהודים דירות מסתור ותעודות מזון מזויפות.

   

אחד מתחומי הפעולה הראשיים של המחתרת היה הצלת ילדים. למעלה מ-3,000 ילדים יהודים נמסרו על ידי הוריהם והוסתרו בבתי ילדים בלגיים, אצל משפחות בלגיות ובמנזרים.

המאבק עם משתפי הפעולה עם הנאציים והחמרת צעדי הנאצים נגד היהודים הבשילו את רעיון המאבק המזוין. 

בשנת 1941 קמה קבוצת הפרטיזנים היהודיים הראשונה. היא החלה פעולותיה בחבלה בבתי חרושת יהודיים שעבדו למען הגרמנים. כעבור שנה מנתה המחתרת 9 חברים שחולקו ל-3 כיתות בפיקודו של שרל רוכמן. בזמן זה הצטרפה המחתרת לצבא המחתרת הבלגי, אך שמרה על אופייה היהודי. במחצית השנייה של שנת 1943 מנתה המחתרת 60-70 חברים. בנוסף אליהם היו יהודים שהצטרפו ישירות לצבא המחתרת הבלגי..